ילדות ונעורים ברוסיה

 

סשא בורשטיין נולד בקייב ב 1901 למשפחה יהודית אמידה – אביו היה בעל בית דפוס. הוא היה הבכור מבין ארבעה ילדים (בת ושלושה בנים).  מגיל צעיר נהג לתעד את מחשבותיו ורגשותיו ביומן אשר קריאה בו מציירת דמות של ילד רגיש ובעל חלומות. כך למשל הוא מתעד חלום שחלם בלילה  שלאחר ביקור של הצאר ניקולאי בקייב ב 1912:

 

המונים המונים נדחקים.

"המלך בא! המלך בא!"

היהודים גם הם יצאו ו"הרב מטעם" בראשם, לקבל את פני המלך בספרי תורה כמנהג היהודים, ולחם ומלח כמנהג הגויים.

והנה אני אוחז בספר התורה ויוצא לקראת המלך.

"שמע ישראל"

וכל הכבודה נעצרת. מבוכה ומהומה בין פמליית המלך.

מה קרה? מה יש? מה מעכב?

ואיש אינו יודע עד מה.

קיר אטום שאין בו ממש, בילתי נראה, קם ועלה כמימרא כרגע, וחוסם את הדרך.

הסוסים כרתוקים במסמרים לא יזועו ולא ינועו. פתאום צמח ועלה המחסום הבלתי נראה. פני המלך הלבינו כסיד, ובקול ענות חלושה הוא פנה אלי, תינוק ועולל בישראל:

-"פתח את פיך ...עד חצי המלכות"

-"צווה לשחרר את כל יהודיך ויהיו בני חורין"

-"יהי כן"

הקיר נעלם, הסוסים מרימים פרסותיהם, וכל הפמליה ממשיכה את דרכה.

וליהודים היתה שמחה ואורה!

הקיצותי והנה חלום...

 

 

 

כשבגר קצת התוודה אל הרעיון הציוני והצטרף לתנועה ציונית. כבחור צעיר היה מרדן ועצמאי.

 

תלמיד הייתי מתלמידי הגימנסיה מילאתי את כרסי הבלים ושטויות, תריסר שפות וספרות יפה. גם חלמתי פעם להיות מלמד, סופר ולעסוק בהוראה. אך התהפך הגלגל באוקראינה. נטרפה דעתי. זרקתי את הכל: הספרים, הלימודים, בית משפחה ויצאתי לנדוד ולשוטט ביערות...

 

בהיותו בן 18  עזב את הבית והתפרנס לבד כחוטב עצים וכסבל בנמל קייב. לאחר מכן חזר לבית הוריו ולמד הנדסת חשמל בטכניקום של קייב.  בשנת 1919  עזב שוב את בית הוריו ויצא למסע ארוך לאורך נהר הדנייפר. הוא חי תקופה מסוימת במינסק. לאחר מכן ניסה להבריח את הגבול לכיוון וילנה שהיתה בשליטת הפולנים מתוך תקוה להגיע משם לישראל. הוא נתפס על ידי הצבא הפולני והושם בבית סוהר לזמן מה ואז נמסר לידי  הרוסים. בדרך נס הצליחו הוריו לשחררו.

 בשנת 1926  לאחר שסיים את לימודיו החליט לנסות שוב להגיע לישראל.

 

עליה וחיים בישראל

 

סשא בורשטיין הגיע לחיפה ב 17 לאוקטובר  1926  על האוניה "נובורוסיסק". בתחילה עבד בנהלל ובשיך הברייק  אחר כך הצטרף לקומונה של חלוצים בעכו ועבד בכריית זיפזיף מהים. בשנת 1928 התחתן עם חברה נוספת בקומונה - מרים גורודסקי. כשהקומונה התפרקה עבדו שניהם בבית חרושת לגפרורים נור אך לאחר פרעות 1929 הם עזבו את עכו. הם חיו זמן מה בחיפה ואחר כך נדדו לשרון שם עבד סשא בעבודה מזדמנת בפרדסים.  בשנת 1931 עברו סשא ומרים לבאר טוביה בעקבות אחותו של סשא –רחל- ובעלה- גרשון פליישר. כך תיאר את מפגשו הראשון עם באר טוביה:

 

בשעות אחה"צ זזנו מתל-אביב. עד לראשון היה כביש. מכאן והילך התחלנו להתנהל בכבדות בחולות. חלפו עברו מספר כפרים של ערבים עד שנראתה מרחוק מתנשאת בלב השפלה גדרה...היות וערב קודם ירד גשם, מכונית אינה יכולה לצאת. רתמו סוסים לשתי עגלות נסעו בעגלות. העמיסו עליהם את המטלטלים והגברים החליטו ללכת לצידי העגלות ברגל, מרחק כ 10 קילומטר ומשהוא. נעבור דרך שני כפרים ערבים ואז נגיע אל הואדי ומשם במעלה הגבעה שוכנת באר טוביה... פתאום הדהימני קריאה: "הגענו". ציפיתי שאמצא את המושב בראש גבעה, והנה לא רק שהוא רחוק, הוא נחבא במורד הדרומי הפונה אל המדבר... ובכן זוהי באר טוביה הישנה אשר נתגלתה לעיני בדימדומי שחר חורפי. בתי אבן הרוסים ללא גג, ללא דלת, ללא תריס. מנותצים. כבר האיר היום ומן הצריפים, והבקתות, והאוהלים, והחורבות נראו אמהות ותינוקות, משפחות עמלים, פועלים ותיקים יוצאי ה"שומר" ו"הגדוד", פועלים חקלאים שבאו מכל קצוי ארץ...

 

סשא היה עובד ציבור שהיה אחראי על תיקון מכונות. לאחר מכן עבד במגדל המים ונהיה מנהל מכון המים:

 

20 שנה היה לך עסק עם ליטבק, פישר וברשטיין. 20 שנה כבר עם בנו של ליטבק זה ועם בנו של פישר זה. בועד היו כבר הבנים. אותם הבנים אשר שברו לך מנעול, טיפסו על הגגות, התרחצו במאגרי המים... ועכשיו מתחילים כבר להופיע הנכדים.: "אבא שותל מחר, אני מזמין למחר פועלים".

 

הוא חי בבאר טוביה עד מותו בגיל 97.

לסשא ומרים נולדו שלושה ילדים – בבה, אריק ונאווה- תשעה נכדים, וכן נינים ובני נינים.