סשא נפטר ב 1998 והובא למנוחות בבית העלמין בבאר-טוביה. להלן כמה הספדים שנשאו בני משפחה וחברים:
הספדים וזכרונות
דבריו של הנכד שוקי:
יש לי סבא.
יש לי סבא שתמיד, מאז שנולדתי, "אני גאה בו" למען האמת- אני אפילו קצת משוויץ בו.
יש לי סבא בן 70, שמרכיב את סבתא על הסירה, בווספה האפורה בדרך מבאר טוביה ללכיש.
יש לי סבא של המאה ה -20- מתחילתה וכמעט עד סופה. סבא חד עין, עדכני ורואה הכל. גם דרך עיוורונו של השנים האחרונות- ראה הכל. שום דבר לא התחמק מתחת עיני
ו.רחב אופקים ויודע. איש ספר- קןרא ספרים, כותב את דעתו על ספרים במחברותיו העבות. בשנים האחרונות – אפילו שמע ספרים. רק לא להחמיץ. איש שנולד מזמן, והמשיך ללמוד בעצמו, מאז ועד היום בלי פחד.
יש לי סבא איש חכם. לפני 17 שנים, כשהוא בן 80, ואני בכתה י"א, קיבלנו בכתה שאלת אתגר בפיסיקה. משהוא שאפילו המורה לא הצליחה לפתור. כלם נכנעו אחרי יומיים. אבל אני- אני שלפתי את הנשק הסודי- הסבא שלי. בתוך יומיים הגיש לי סבא את הפתרון, על גבי שלושה עמודים בכתב ידו הבהיר, החד והגדול. אתם מבינים, אנחנו יושבים ולומדים באוניברסיטה, תואר אחר תואר, וכשבאים לסבא- הוא מפתיע כל פעם מחדש, ומנהל שיחה עינינית ומלמדת על מתמטיקה, חשמל, גאולוגיה, ספרות, בוטניקה, היסטוריה. כאילו רק אתמול סיים דוקטורט בכל תחום אפשרי.
יש לי סבא בהיר מחשבה, אמיתי, ישר בלי "בערך", יש לי סבא עקשן והחלטי בן 90. איפה עוד שמעתם על אדם בן 90, שמעשן כבר עשרות שנים בשרשרת, סיגריות סילון ישנות, קם יום אחד בבוקר ומחליט שצריך לעשות מעשה. הוא זורק את כל מלאי הטבק, ומפסיק בבת אחת, כי " לא נראה לי שאני צריך לספק סגריות לגנבים" וזהו.
יש לי סבא שתענוג לבוא אליו לבאר טוביה , בבית הישן, שם הוא יושב ליד שולחן העץ עם הרדיו הגדול, ומהרהר. כאילו חיכה רק לי. יש לי סבא של שורת כוסות מוכנות של קפה שחור וקר במטבח, של אצבעות שחורות בחורף מקילוף פקאנים . של בלוטת שומן קטנה על האף השבור.
יש לי סבא של גבעת ברנר של שנה וחצי- זקן הזקנים, אבל תמיד מביט קדימה, מתענין צוחק, מספר סיפורים עם יידיש ורוסית ומוסר השכל.
יש לי סבא שעלה מרוסיה בתחילת שנות העשרים, ומאז הוא נשאר כאן, ומתנגד לכל נסיעה שלנו לחוץ לארץ. אבל תמיד בכל פעם שאני בא לספר לו על הטיול האחרון לארצות הברית, הודו, בורמה או מקסיקו, הוא מפתיע מחדש ומספר על המקומות שם, על הצבעים וההיסטוריה. כאילו הוא היה שם, ורק אתמול חזר.
יש לי סבא בן 94 ו- 95 ו- 96 ו- אוטוטו בן 97.
סבא, אם היו שואלים אותי פעם- איזה סבא אני רוצה, היתי בוחר בדיוק בך כמו שהית.
ועכשיו בשם ילדיך, שורת נכדיך ונינך, ובשם כל המשפחה הגדולה והקהל- שכב שלום על משכבך, כאן ליד סבתא, וביחד- שוטו לאיטכם מעל כולנו, ורוו נחת ממעשי ידיכם, ומהמשפחה הגדולה והאוהבת שהשארתם כאן.
דבריה של הנכדה נטע:
סבא מת בגיל 97. הוא נולד בתחילת המאה וחי כמעט עד סופה. הוא חזה באירועים הנוראים ובאירועים המופלאים שקרו בזמן הזה. היו לו זכרונות ממלחמת העולם הראשונה ומהמהפכה הסוביטית והקמת המדינה. היו לו זכרונות מקייב ומעכו משיח' ג'רח ובאר טוביה.
אני אזכור אותו שאיש מיוחד מאוד. איש רוח ואיש ספר. אני אזכור את שולחן הכתיבה שלו עמוס ספרים בפיזיקה, מתמטיקה, היסטוריה וספרות. ואחר כך שלא יכל יותר לקרוא- הקלטות מהספריה לעיוורים...
אני אזכור את כבע הקסקט ואת הסגריות וכוסות הקפה, ואיך יכל להרצות לאט לאט ובאריכות על כל נשא שבעולם. איך היה קונה לי ספרים ומציע לי נושאים לדוקטורט.
רק לפני כמה חודשים שביקרתי אותו לאחר שחזרתי מאמריקה הוא רצה שאספר לו על שיקגו ועל היהודים בארה"ב.
נראה היה שהזמן שלו איטי יותר משלנו הצעירים. והוא הקדיש אותו למשימות כמו כתיבת אילן היוחסין של המשפחה ובחירת שירים שנקרא על הקבר של סבתא.
אני זוכרת את הטיול שעשינו לו כל המשפחה כשהיה בן 90. ואיך נסענו בכל מיני מקומות שהוא היה בהם כשרק עלה לארץ. אני חוושבת שזה גרם לו הרבה נחת וכך היתי רוצה לזכור אותו.
דבריו של הבן אריק:
בביתו בביתו הקטן והצנוע של אבי הייתה כוננית ספרים בה היו מונחות מחברות מחברות בעלות כריכה קשה שבהן הוא כתב רשמים על ספרים שקרא, ודברים רבים שכתב בעצמו וחתם בשם שלמה אבן טוב.
הפוזה האופיינית לאבי היתה שכהוא יושב רכון על שולחן עבודתו החום רושם הוגה או מחשב.
מחברות אלה לא הוסתרו כלל, אך בחייו מיעטו בני המשפחה לקרוא בהן. לאחר מותו הונחו מחברות אלה בכוננית אצל אחותי. רק לאחר שיצאתי לגימלאות מצאתי לי את הזמן לשבת ולקרוא בהן אחת אחת. כך גיליתי את סיפור הולדתי ומחלתי מנקודת ראייתו של אבי, דבר שמעולם לא דיברנו בו בעודו בחיים, וכן כל סיפור עלייתו ארצה, הקשיים, מערכות היחסים שהיו לו עם אנשים אחרים ועם בני המושב.
אבי היה אידאליסט מושבע, ציוני מושבע, והאידאות הן שדחפו את מסלול חייו לכיוון זה או אחר- עזיבת רוסיה ברגע סיום לימודיו ללא ההכשרה, ובמקום לעבוד כמהנדס בחברת חשמל להתעקש לעבוד כחלוץ, עובד אדמה וכך גם מצא עצמו עובד במכון המיים של באר טוביה.
אבי חי חיים ארוכים ומלאים, כשסיפור בניית הארץ ותלאותיה שזורים בחייו. למרות הקשיים אבי הקים משפחה גדולה, שנשארה ציונית אפילו היום.
דבריו של נתן אידלין (חבר משפחה):
שלא כמו בני המשפחה הקרובים הנפרדים מסאשה האב, הסבא והרב-סבא, אני נפרד מסאשה כאשיות, כדמות המייצגת דור. הפרידה שלי מסאשה היא מאחרון דור ההורים שלנו ועל דרך המשל אפשר לומר אחרון הנפילים.
סאשה היה אחרון הקבוצה שעלתה מרוסיה ואוקראינה בראשית שנות העשרים לפני כ 75 שנים. הוא היה בן הדור היהודי שנעקר בסערת המהפכה הבולשביקית ברוסיה שלבנים ואדומים היכו בו. פרעו שרפו והרגו בקהילות היהודיות שבתחום המושב באוקריאנה ובלורוסיה. היו בניהם שקיוו לחיים חדשים בחסות המשטר הקומוניסטי אך היו גם רבים שפעלו במחתרת הציונית ועלו ארצה. לחבורה כזו שעלתה ב 1924 השתייך סאשה. הם הגיעו לעכו מקום שם ניסו להתפרנס מדייג ומכירת זיפזיף לבנין.
אותם צעירים נקלעו אז למצוקה ולמחסור קשה ולא פעם חסרה להם פת הלחם. למרות המצוקה שררה בינהם אחווה, חברות ותקוה גדולה לעתיד טוב בארץ. הם הביאו איתם את מסורת הקהילה היהודית משם ובלי תקנונים רשמיים קיימו עזרה הדדית ודרגו לחלשים. שם היו הורי ומאשה לבית גורודבסקי לפני נישואיה לסאשה היתה ידידת נפש של אימי. והייתה מסייעת בטיפול בשני הילדים הרכים שהביאו עמם מרוסיה.
אחרי שעזבו חברי הקבוצה את עכו במאורעות 1929 נפוצו על פני הארץ, שמרו הורינו ז"ל על קשר עם חבריהם בדרום- ברחובות, בכפר גבתון ועם סאשה ומאשה שהרחיקו לבאר-טוביה המתחדשת בדרום הרחוק.
את תקופת שהותם בעכו שמרו ההורים בזכרונם כתקופת זוהר ראשונית למרות המחסור והמצוקה שהיו מנת חלקם שם. זוהרה של התקופה הזאת הקרין גם עלינו הבנים שנולדו בנתיים בארץ וזאת בגלל שותפות הגורל והערבות הבין אישית גילוי הלב והעזרה ההדדית שהיו מקובלים באותה קבוצה. את הסיפורים על ימיהם הראשונים בעכו, ימים קשים מלאי צער והתעלות העבירו לנו הורינו כסיפורי מופת. והיו בהם מצבים עצובים ומרגשים ואף מגוחכים ומעוררי צחוק נוכח תמימותם של העולים החדשים אז.
הקשרים ששמרו הורינו הניהם והמפגשים בעתות שמחה היו חוויות יסוד בחינוכחנו- משהוא שורשי ועקרוני נמשך מאותם ימי בראשית , פניתם של סאשה ומאשה לבאר טוביה היתה מופת אישי של ההגשמה הציונית אז.
סאשה נתפס בעיני כמגשים העקרונות שדגל בהם ללא פשרה. עקרון של עבודה מיגיע כפיים, של צניעות. מין מיזוג בין המחשבה הראציונלית ומשאת הנפש האידאליסטית. כמי שהולך אחר הדעת והעקרון ולא מחפש את טובות ההנאה החומריות. הראציונליזם שלו הביאו גם לנקיטת עמדות חדשות שלא נראו מקובלות בעבר.
לפני עשר שנים רשמתי מפיו את תולדות הקבוצה בעכו. הוא הושיב אותי ליד השולחן פתח באטלס את מפת רוסיה והראה לי את תנועת הפליטים ביבודים בדרכם למצל המוצא לעליה, לאודסה. זכרונו המולא העלה פרטים על חיי הקבוצה בעכו והסביר לי את כל המאורעות הפוליטיים שהתרחשו אז בארץ.
סאשה היה איש הגות וספר ותמיד כשפגשתיו ישע לספר משהוא חדש שלמד ואף פעם לא שקט על שמריו. סאשה האריך ימים והעמיד אחריו משפחה יפה ועניפה, משפחה ישראלית שהשכול לא פסח עליה. מידי שנה בבואנו לאזכרה של יאיר היה מגיש לי את הלקט שלו מתוך הספרות העברית העכשווית על נושא השכול. זאת היתה דרכו להתמודד עם הכאב על אובדן יקיריו. זאת היתה דרכו של סאשה הרציונליסט מחד ואיש הרוח מאידך. היהודים אומרים אחר הנפטר את תפילת צידוק הדין, הקדיש. אבל גם אומרים חבל על דאבלין.
עם בני המשפחה אני חש צער פרידה. נותר רק לומר לכם אשריכם שכזה היה אביכם וסבכם.
יהא זכרו ברוך.