מאשה היתה הבת הבכורה לבית גורדסקי. בהיותה בת שתיים-עשרה נשלח אביה הרב יעקב גורדסקי , מעיירת הולדתה ג'טל להנהיג את הקהילה היהודית בעיירה אחרת. מאשה התלוותה לאביה בעוד שהאם ושאר האחים נשארו בעיירה ג'טל. מלחמת העולם הראשונה הפרידה בין ג'טל שעברה לשליטת הפולנים לבין העיירה האחרת שנשארה בשליטת רוסיה, והקשר בין האב וביתו לבין שאר המשפחה בג'טל נותק. הרב היה עסוק במשך כל שעות היום בבית כנסת, ואילו ביתו החלה לצאת מן הבית, להתידד עם בנות גילה ולגלות את העולם מסביבה. מתוך חשש שמא תצא לתרבות רעה, החליט האב לשלוח את הבת המתבגרת למשפחתו , משפחת רטנר שבירושלים.

בנמל אודיסה הוא נפרד ממאשה בת השבע עשרה והגיש לה כתובת רשומה על פיסת נייר מקופלת וכסף בשקיק בד. לבה של הנערה הלם מעוצמת ההתרגשות שעלתה בגפה במעלה כבש האונייה. מי יודע אילו הרפתקאות מצפות לה בנסיעה ובדרכה החדשה.

הזוג רטנר הירושלמי, הורים לחמישה בנים ושתי בנות, קיבלוה בחום. כעבור כמה שבועות עלתה מאשה על הרכבת ונסעה צפונה, לבקר חברה בעכו. בעכו התוודעה לגרעין של חלוצים צעירים, בני גילה. האוירה החופשית והמרעננת מצאה חן בעיניה, היא נשארה ועד מהרה הפכה למבשלת של הקומונה, אף על פי שקודם לכן כלל לא ידעה לבשל. אביה, שלא ידע שנטשה את אורח החיים הדתי, היה שולח לה מידי פעם סכום כסף והיא הקדישה אותו לקופה המשותפת.

בעכו הכירה את סשא. שניהם היו מעורבים בפוליטיקה המקומית. בבחירות להסתדרות מימנה מאשה לסשא את דמי החבר, משום שחשבה שיצביע כמוהה. אבל היא נמנתה על "פועלי ציון" והוא היה חבר "הפועל הצעיר". הדבר התברר רק עם ספירת הקולות, והיא לא סלחה לו על כך.

אחרי מאורעות 1929 עברו מאשה וסשא לנווה שאנן שבחיפה בנסיון למצוא עבודה ופרנסה וכבר נולדה להם ביתם הבכורה שנקראה בתיה על שם אמה של מאשה. בתיה ידועה בכינוי בבה. תוך זמן קצר עברו להרצליה ובשנת 1930 נדדו דרומה לבאר טוביה. סשא התקבל כאיש המים האחראי על המשאבות ומאשה ניהלה את משק העזר שלהם - חלקה גדולה סביב הבית ובה עצי פרי, מטע  פאקנים עז ותרנגולות. מאשה גם עבדה קשה מאוד כפועלת חקלאית במשקי המושב , ככובסת ובכל מלאכה אחרת שהזדמנה לה. בנם השני, אריק, חלה והם נזקקו לממון רב כדי לשלם לרופאים ולקנות תרופות. 

אביה של מאשה, יעקב גורודסקי, עלה ארצה בשנת 1936 ונישא בירושלים. אחרי מלחמת העולם השנייה התחדש הקשר עם דבורה , אחותה של מאשה, שאיבדה בשואה את בעלה ושלושת ילדיה ועלתה לארץ. האם, האחות חוה והאח משה נספו.

 

(מתוך ספר זכרון לנאוה רגב - בתם של סשא ומאשה)

 

סשא מתאר את מאשה באחת ממחברותיו כך:

 

בתיה [השם שבחר לדמותה בסיפור] היתה בחורה יפה חכמה וחופשיה בדעותיה . היא היתה הנפש החיה של בית החרושת . כל חברותיה אהבוה אהבה שאינה תלויה בדבר, ושמרו את מוצא פיה, ולא היה איש (פועל, משגיח, פקיד ואפילו בעל בית החרושת בכבודו ובעצמו) שלא יזכיר את שמה מתוך כבוד מיוחד.